הקיר שהתחיל את הכל
מדובר בגדר/חומת ההפרדה שישראל התחילה לבנות בתחילת שנות האלפיים, בעיצומו של גל פיגועי טרור קשה בתקופת האינתיפאדה השנייה. מנקודת המבט הישראלית, זו מחיצת אבטחה שנועדה למנוע כניסת מחבלים מתאבדים לשטח ישראל. הפלסטינים והרבה גופים בין-לאומיים מכנים אותה "חומת ההפרדה" או אפילו "חומת האפרטהייד", ומצביעים על כך שהיא לא נבנתה בקו הירוק אלא חותכת גם לתוך שטחים פלסטיניים, מפרידה בין קהילות לשדות שלהן ופוגעת בחיי היום-יום. בית המשפט הבין-לאומי בהאג קבע בחוות דעת מ-2004 שהקטעים הנבנים בשטחים הכבושים מפרים את המשפט הבין-לאומי – חוות דעת שישראל לא מקבלת.
שני הצדדים לא מתווכחים על עובדה אחת: הקיר הוא שם, הוא עצום (עד 8 מטר גובה במקומות מסוימים), והוא עובר ממש לצד בית לחם. וקיר בטון עצום, אפור, ריק – הוא בהגדרתו קנבס. השאלה היחידה היא מי יצייר עליו, ומה.
איך אמן אחד הפך קיר לתופעה עולמית
אחרי הביקור הראשון שלו ב-2005, בנקסי חזר ב-2007 עם קבוצת אמנים בינלאומיים ומקומיים, במסגרת אירוע בשם "Santa's Ghetto". באותו ביקור הוא צייר, בין היתר, יונה לבושה באפוד קרמי ונערה מחפשת בכיס של חייל – שתי עבודות שהופיעו מאז באלפי כתבות ותמונות ברחבי העולם. מאז אותה שנה, הקיר בבית לחם הפך למוקד קבוע לאמני רחוב מכל העולם שמבקשים "לצייר על החומה".
לא כל היצירות מיועדות לתייר המצלם. אמן פלסטיני בשם מג'ד עבד אל-חמיד ריסס ב-2007 קטע של כתב ערבי שנראה כאילו הוא אקראי לחלוטין – ורק מי שמפענח אותו לאט מגלה שהאותיות המעורבבות מרכיבות את מגילת העצמאות הפלסטינית שכתב המשורר מחמוד דרוויש ב-1988. היצירה נמצאת במקום לא תיירותי בכוונה – היא לא מיועדת למצלמות, אלא לתושבים המקומיים בלבד.
