בינינו?
אם היינו רוצים רק ללמד בני נוער לרסס ספריי…
לא היינו צריכים עשרה מפגשים.
אנחנו כאן בשביל משהו הרבה יותר גדול.
יש משהו בעולם הגרפיטי שפשוט עובד עם בני נוער.
הוא מסקרן אותם.
הוא מדבר בשפה שלהם.
והוא מצליח לפתוח דלתות שלפעמים קשה מאוד לפתוח בדרך אחרת.
אז במקום להתחיל בעוד הרצאה משעממת שכולם נרדמים…
אנחנו מתחילים מסיפור.
מה קורה במפגשים?
אנחנו מגיעים עם אמני גרפיטי ואנשי חינוך שחיים את העולם הזה באמת.
מספרים איך התגלגלנו לגרפיטי.
למה בכלל יצאנו לרחובות.
איפה טעינו.
מה למדנו בדרך.
ואיך לקחנו משהו שפעם היה נראה מחתרתי ומרדני…
והפכנו אותו למקצוע שמאפשר לנו להשפיע על אלפי אנשים.
ופתאום…
גם התלמידים מתחילים לדבר.
לאט לאט הם מגלים שגרפיטי הוא הרבה יותר מספריי על קיר.
הוא דרך להגיד משהו.
להשאיר חותם.
ולפעמים גם להאמין בעצמך קצת יותר.
ואז מגיע החלק שכולם מחכים לו.
מחלקים ספריי.
לומדים את כל הטכניקות.
ומתנסים בעצמם.
הקטע הכי יפה?
אנחנו לא מחפשים את "הצייר הכי מוכשר".
אנחנו מחפשים את הרגע שבו מישהו שאמר לפני חמש דקות:
"אני לא יודע לצייר."
מסתכל על מה שיצא לו ואומר:
"רגע… אני עשיתי את זה?"
בשביל הרגע הזה אנחנו מגיעים.
רוצים ללכת על תהליך אמיתי?
אנחנו ממליצים על סדרה של 3 עד 10 מפגשים.
כי שינוי אמיתי לא קורה במפגש אחד.
ביחד נחשוב על רעיון.
נבנה סקיצה.
נתכנן.
נלמד טכניקות חדשות בכל מפגש.
ובסוף ניצור יחד ציור קיר ענק עם מסר שהקבוצה בחרה.
לא ציור שאנחנו הבאנו.
ציור שהם יצרו.
והדבר הכי יפה זה ששנים אחר כך הם עדיין עוברים ליד הקיר ואומרים:
"את זה אנחנו עשינו."
כי אין כמו לראות את הניצוץ שנדלק בעיניים.
כי אנחנו פוגשים בני נוער שמגלים שהם הרבה יותר יצירתיים ממה שהם חשבו.
כי ספריי הוא רק התירוץ.
ומה שבאמת נשאר זה הביטחון, שיתוף הפעולה והתחושה שאפשר להשאיר חותם חיובי.
אם אתם מחפשים עוד פעילות…
כנראה שיש הרבה אפשרויות.
אם אתם מחפשים תהליך שבני הנוער עוד ידברו עליו גם הרבה אחרי שהצבע יתייבש…
נראה לי שכדאי שנכיר
