פרויקט קירות מדברים במושב שתולה

איך קיר בטון אפור בגבול לבנון הפך לאחת מיצירות אמנות הרחוב הכי מרגשות בישראל.

מה מביא אמנית מלונדון, אמן מדרום אפריקה ואמנים ישראלים להתאחד?

ואיך עץ זית שוב סמל לשלום?

כשהתחילו להבנות חומת הגנה בגבול הצפון ב2017 היו הרבה ויכוחים. היו שטענו שהחומה פוגעת בנוף ובתיירות. בסופו של דבר מדובר על אחד המקומות הכי יפים בארץ ופתאום יש בו חומה.

שנה אחרי שהתחילו לבנות אותה הוחלט לעשות הפוך על הפוך ולהפוך את האתגר לברכה. בוא נגלה מה עשו במקום.

כשיש לך חומה תקועה מול הבית- איך תרגישו?

מה כבר אפשר לעשות עם זה? 

כשחושבים על אטרקציות בצפון, בדרך כלל חושבים על נחלים, מסלולי טיול או יקבים.

לא בטוח שחומת בטון צבאית היא הדבר הראשון שקופץ לראש.

אבל במושב שתולה, כמה מטרים מגבול לבנון, מחכה אחד מפרויקטי אמנות הרחוב המיוחדים ביותר שראיתי בישראל.

פרויקט "קירות מדברים".

מקום שבו גרפיטי, אמנות, זיכרון, קהילה ותקווה נפגשים על קיר אחד באורך 200 מטר.

וכן, זה הרבה יותר מרשים במציאות.

רגע, למה בכלל יש שם חומה?

החומה נבנתה כדי להגן על תושבי שתולה מפני ירי צלפים מעבר לגבול.

היא מתנשאת לגובה של כארבעה מטרים ונמתחת לאורך מאות מטרים.

מבחינה ביטחונית היא עושה את העבודה.

מבחינה ויזואלית?

פחות.

במשך שנים היא עמדה שם כמו תזכורת אפורה וקבועה למציאות המורכבת של החיים על הגבול.

ואז הגיעה מרב עוזיאל.

"אם כבר יש חומה, לפחות שתהיה יפה"

כששוחחתי עם מרב, יוזמת הפרויקט, היא סיפרה לי שהרעיון התחיל כמעט במקרה.

"כשמסתכלים על חומה אפורה שיש מאחוריה לבנון, זה מפחיד", היא אמרה.

"אבל אם החומה צבעונית, פתאום משהו בתודעה משתנה."

המשפט הזה נשאר איתי.

כי בסוף, החומה לא נעלמה.

המציאות לא השתנתה.

אבל הדרך שבה אנשים חווים אותה – כן.

וזה בדיוק הכוח של אמנות ציבורית.

לא רק אמנים. גם התושבים

אחד הדברים שהכי ריגשו אותי בפרויקט הוא שהוא לא נולד בסטודיו של אמן.

הוא נולד מתוך שיחות עם התושבים.

משפחות שכולות, ילדים, הורים, ותיקים וחדשים.

כולם הוזמנו לספר מה הם מרגישים.

מה מפחיד אותם.

מה נותן להם כוח.

מה הם רוצים לראות כשהם פותחים את החלון בבוקר.

 

את הרגשות האלו העבירו לאמנים שהגיעו מכל העולם.

יפן.

בריטניה.

דרום אפריקה.

קובה.

ארצות הברית.

ועוד.

כל אמן לקח את הסיפורים האלה למקום שלו ותרגם אותם לצבע.

כשאמנות רחוב פוגשת את הגבול

בתור מי שמדריכה סיורי גרפיטי כבר שנים, אני פוגשת הרבה יצירות אמנות רחוב.

אבל כאן היה משהו אחר.

כי רוב ציורי הקיר שאנחנו מכירים מתחילים מאמן.

פה הם התחילו מקהילה.

וזה מורגש.

יש כאן פרחים, עצי זית, בעלי חיים, דיוקנאות וסמלים מקומיים.
אבל מאחורי כל ציור מסתתר סיפור.
ולפעמים דווקא הסיפור הוא החלק הכי מעניין.

האמנים שהגיעו עד שתולה

הפרויקט משך כמה מהשמות הבולטים בעולם אמנות הרחוב.

אחת מהן היא Zabou, אמנית רחוב צרפתייה שפועלת בלונדון ומציירת ברחבי העולם.

היא ידועה בדיוקנאות הענק שלה וביכולת שלה לשלב את הסביבה בתוך היצירה.

בשתולה היא ציירה עץ זית שחוצה את גבול ישראל ולבנון.

סמל קטן לשלום במקום שבו בדרך כלל מדברים על מלחמות.

אמן נוסף הוא Falko One מדרום אפריקה.

אם אתם מכירים גרפיטי בינלאומי, יש סיכוי טוב שכבר ראיתם את הפילים הצבעוניים שלו.

הוא התחיל לצייר בגיל 16, לדבריו בעיקר כדי להרשים בנות.

היום הוא אחד מאמני הרחוב המוכרים בעולם.

בשתולה הוא הביא בדיוק את מה שהוא מביא לכל מקום שבו הוא מצייר:

צבע.

המון צבע.

אז שווה לבקר?

לגמרי.

גם אם אתם לא חובבי גרפיטי.

גם אם אתם לא עוקבים אחרי אמני רחוב.

וגם אם אתם בכלל מחפשים בילוי משפחתי בצפון.

זה מקום שמצליח לספר סיפור ישראלי מורכב דרך צבע, יצירתיות ואנשים.

בלי שלטים.

בלי מוזיאון.

בלי אוזניות.

פשוט דרך קירות.

גרפיטי, אמנות ותקווה

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בסיורי גרפיטי ובאמנות רחוב בכלל הוא היכולת שלהם לשנות מקום.

לא למחוק את העבר.

לא להסתיר את הכאב.

אלא להוסיף עוד שכבה.

עוד סיפור.

עוד זווית.

וזה בדיוק מה שקרה בשתולה.

חומת בטון שנבנתה בגלל פחד הפכה למשהו שאנשים מגיעים לראות, לצלם, ללמוד ממנו ולהתרגש ממנו.

ואם תשאלו אותי?

זה אחד הדברים הכי יפים שאמנות יכולה לעשות.