אם הסתובבתם פעם בתל אביב והרמתם את הראש...
יש סיכוי טוב שראיתם אותן.
שתי עיניים כחולות ענקיות שמביטות מהפינות של בניינים, מגגות וממקומות שלא ברור איך בכלל הגיעו אליהם.
יש מי שחשב שזה קמפיין פרסומי.
אחרים היו בטוחים שמדובר בניסוי חברתי.
קיבלנו אפילו הודעות מאנשים שהיו משוכנעים שזה קשור ל"אח הגדול". 😄
האמת?
הסיפור הרבה יותר אישי.
שיתפנו אותו בכתבה בעיתון time out והגיע הזמן לשתף אותו גם פה
בשנת 2011 נתקלתי בעוד כתבה על הדרת נשים בירושלים.
אישה שירקו עליה באוטובוס.
ילדה שזרקו עליה אבנים בדרך לבית הספר.
לא ידעתי מה לעשות עם התחושות האלה.
אז עשיתי את מה שהכרתי.
לקחתי ספריי.
ויצאתי לרחוב.
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלציור על קיר יש כוח.
אנשים עצרו.
דיברו.
התווכחו.
וחשבו.
ופתאום הבנתי שגרפיטי הוא הרבה יותר מצבע על קיר.
הוא דרך להתחיל שיחה.
כמה שנים אחר כך פגשתי אמנית גרפיטי מקרואטיה.
השיחה איתה גרמה לי להבין שגם לי יש לא מעט דעות קדומות שאני אפילו לא מודעת אליהן.
ופתאום נולד הרעיון.
לא לצייר סיסמה.
לא לצייר פוליטיקה.
רק זוג עיניים.
תזכורת קטנה לעצמי ולכל מי שעובר ברחוב:
להרים את הראש.
להסתכל סביב.
לראות אנשים.
לשים לב למה שקורה מעבר למסך.
לפעמים כל מה שמישהו צריך זה שמישהו באמת יראה אותו.
כי רציתי שתרימו את הראש.
אבל יש גם סיבה הרבה יותר פרקטית.
גרפיטי שמצויר בגובה פשוט שורד יותר זמן.
ואם כבר משקיעים שעות בלמצוא דרך להגיע לשם…
עדיף שהציור יישאר קצת יותר מיומיים.
האמת?
בהתחלה בכלל לא הצלחנו להגיע לגגות.
ניסינו במשך שעות.
כל הדלתות היו נעולות.
כמעט ויתרנו.
עד ששכן אחד אמר לי משפט שלא אשכח:
"פשוט תבקשי."
זה נשמע כל כך פשוט.
אבל הוא צדק.
דפקנו על דלתות.
והופתענו לגלות שרוב האנשים בכלל שמחו לעזור.
מאז הבנתי שלא תמיד צריך לפרוץ פנימה.
לפעמים מספיק פשוט לשאול.
זו כנראה השאלה ששואלים אותי הכי הרבה.
והאמת?
כל אחד רואה משהו אחר.
יש כאלה שחושבים שמישהו עוקב אחריהם.
יש כאלה שמרגישים שזה מזכיר להם להסתכל סביב.
ויש כאלה שפשוט מצלמים ושולחים לחברים.
ואולי זה כל היופי באמנות רחוב.
ברגע שהיא יוצאת לרחוב…
היא כבר לא שייכת רק לאמן.
כל אחד מביא אליה את הסיפור שלו.
בסיורי הגרפיטי שלנו בפלורנטין אנחנו מספרים את הסיפור המלא מאחורי העיניים, לצד עשרות עבודות נוספות והסיפורים שלא תמצאו בשום מקום אחר.
אם תגיעו…
נראה לכם גם איפה הן מסתתרות. 😉
הכתבה הזו נכתבה בעקבות ראיון של אלינוי קיסלוב ל-Time Out. אם בא לכם לקרוא גם את הכתבה המקורית, תוכלו למצוא אותה כאן.
1 באפריל, 2026
4 באוגוסט, 2026
11 ביולי, 2026
