פסירי – מהסלאמז לגלריה הפתוחה של אתונה
השכונה שבה אנחנו מתחילים היא אחת המפורסמות והיקרות באתונה היום – אבל זה לא היה ככה. פעם היא הייתה ה"סלאמז" המקומי, אזור מסחר גס שבו אנשים סחרו, קנו ומכרו ביום, ובלילה יצאו לבלות בקברטים. בסביבות 1920-1930 הגיעו לשם גלי מהגרים גדולים והתיישבו באזור, שהיה אז מרכז תעשייתי שיוצר בעיקר אלקטרוניקה, מכוניות ובגדים. כשהתעשייה עברה לתורכיה, להודו ואז לסין, ובשנת 1985 הממשלה היוונית דרשה שגם מה שנשאר יעזוב את גבולות אתונה – השכונה נשארה עם החללים הריקים. חללים ריקים, כמו שאנחנו מספרים בסיורים אחרים בעולם, זה בדיוק מה שאמנות רחוב אוהבת.
היום פסירי מחולקת לשלושה: אזור תיירותי, אזור אמנותי, ואזור שהוא עדיין קשה. אנחנו מתחילים בתיירותי, מבלים הכי הרבה זמן באמנותי, ומסיימים באזור הקשה – כי גם שם, בין הדברים הכי לא נעימים, יש את הגרפיטי הכי אמיתי.
הסיפורים שהופכים קיר לזיכרון
לוקניקוס – הכלב שהפך לאיש השנה
זה אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת לספר, כי הוא נשמע בלתי אפשרי. לוקניקוס (שם שפירושו "נקניקייה" ביוונית) היה כלב רחוב שאף אחד לא היה שלו – ועדיין, הוא הפך לאחד הסמלים החזקים ביותר של המחאה היוונית. בין 2008 ל-2012, בכל הפגנה נגד הממשלה, הוא היה שם: בשורה הראשונה, נובח על שוטרים, לא פעם ליד ענני גז מדמיע. כשקראו "power to the people" – הוא היה זה שרץ קדימה. ב-2011, מגזין TIME בחר בו כ"איש השנה" – הפעם הראשונה בהיסטוריה שכלב קיבל את התואר הזה. הוא מת ב-2012, בגיל 10, ככל הנראה משאיפת יתר של גז מדמיע. הגרפיטי שמנציח אותו מציג אותו על רקע אש – התקופה שהוא סימל.
זאפ – האמן שמאמין שרעש הוא חלק מהתהליך
מעל אחד הבניינים – שהוא בעצם מבנה של מכבי האש, ואם תסתכלו טוב תראו את פתחי היציאה שלהם – יש יצירה עצומה של אמן שקוראים לו זאפ. כששאלו אותו מה נותן לו השראה, הוא ענה בלי להתחמק: סקס טוב ושינה טובה. הוא בונה את הדמויות שלו כמו קולאז' – עיניים ממגזין אחד, פה מדמות אחרת – וטוען שהתגובות לעבודות שלו, טובות או רעות, הן בדיוק הסיבה שהוא ממשיך: זה אומר שהעבודה נגעה במישהו.
INO – השחור-לבן שמסתיר עולם שלם
INO הוא אחד מהאמנים הכי פוריים ומוכרים באתונה, ועובד בעיקר בשחור ולבן, בקנה מידה שמכסה בניינים שלמים. העבודות שלו מציעות נרטיבים אנושיים, לעיתים דיסטופיים, עם קריצה שובבה שמתחת לרצינות. במסגרת קמפיין מידע ציבורי על הפטיטיס C, הוא הוזמן לצייר על אחד המקומות המרכזיים בעיר – דוגמה לכך שגם עבודה מוזמנת יכולה להישאר אמנות אמיתית.
האמנית שגילתה שהיא עיוורת
הסיפור הזה הוא הסיבה שאני ממשיכה להדריך סיורי גרפיטי אחרי כל השנים. אמנית ישראלית הוזמנה לפסטיבל אמנות רחוב בזאגרב, קרואטיה, ומצאה את עצמה מסתובבת בעיר ומגלה – כמעט על כל קיר – צלבי קרס עם הכיתוב "יהודים, תמותו". היא שאלה את מארגני הפסטיבל אם הם ראו את זה. "לא, לא ראינו כלום." שאלה אנשים ברחוב. "לא, לא ראינו כלום." אז החליטה: ליד כל צלב קרס שמצאה, היא הוסיפה עבודה בכתב ברייל שאמרה "האם ראית את צלב הקרס? לא, לא ראינו." היא מצאה ותיקנה כך 174 צלבי קרס.
וכאן מגיע החלק שהופך את הסיפור מ"מדהים" ל"מטלטל": האמנית חזרה לישראל, והפעם היא ראתה. גרפיטי נגד מסתננים, נגד ערבים, שלטים שהיא פשוט לא שמה לב אליהם קודם כי הם לא נגעו בה באופן ישיר. היא הבינה שהיה לה קל לבקר את העיוורון של אחרים – כשהיא עצמה הייתה עיוורת. מכאן נולדה העבודה שאנחנו רואים באתונה: "אסור לי לשכוח שאני עיוורת" – בהשראת "על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו.
בהמשך הרחוב יש עבודה נוספת שלה, בהשראת ההבנה הזו: "הפחד מעוור. כבר היינו עיוורים ברגע שפחדנו. הפחד מעוור אותנו וגורם לכך שנמשיך להיות עיוורים."
