כשציור קיר עשה את מה שמילים לא הצליחו
לא כל פרויקט מתחיל עם קיר לבן.
לפעמים הוא מתחיל עם כיתה שלא ממש מדברת אחד עם השני.
זה בדיוק מה שפגשנו באחד מבתי הספר בגוש עציון.
כמה ימים לפני הפעילות, אחד התלמידים אמר משהו שפגע בחבר לכיתה.
העניינים הסתבכו.
נוצרו מחנות.
והמורים סיפרו שהמתח עדיין באוויר.
יכולנו להתעלם מזה ולהתחיל לרסס.
אבל הרגשנו שזאת הזדמנות לעשות משהו קצת אחר.
אז סיפרנו להם שגם בעולם הגרפיטי לא תמיד מסכימים.
יש אמנים שמוחקים אחד לשני עבודות.
יש ויכוחים.
יש אגו.
ויש גם רגעים שבהם בוחרים לעצור, לדבר ולהמשיך ליצור ביחד.
ואז שאלנו אותם שאלה אחת:
אם הייתם צריכים לצייר פיוס על קיר… איך הוא היה נראה?
בהתחלה הייתה שתיקה.
אחר כך התחילו לעלות רעיונות.
כל אחד צייר סקיצה.
פתאום הם התחילו להתייעץ.
להקשיב.
לשנות רעיונות אחד של השני.
בלי שמישהו ביקש.
בסוף הם בחרו יחד לצייר שתי ידיים שמתחברות ללב אחד, כשכל הדרך שמובילה אליהן מורכבת משני שבילים שנפגשים באמצע.
בדיוק כמו שהם עשו.
האם גרפיטי פותר כל סכסוך?
ברור שלא.
אבל לפעמים הרבה יותר קל להתחיל לדבר כשכולם עסוקים בליצור משהו ביחד.
וזה בדיוק הרגע שאנחנו הכי אוהבים לראות.
כי בסוף נשאר לא רק קיר צבעוני.
נשאר סיפור שהם יראו בכל פעם שיעברו לידו.
ויאזכרו שגם כשלא מסכימים…
אפשר לבחור ליצור משהו משותף.
