מלחמות משנות את המרחב הציבורי – הן מביאות איתן הרס וחורבן, בחומר וברוח ויחד איתו, רגשות קשיים, ביקורת נוקבת ואתגרים יומיומיים שהציבור נדרש להתמודד איתם. אמנות היא אחת הדרכים להתמודד, לעבד ולבטא כל אלה, בין אם בין קירות הבית ובין אם על קירות המרחב הציבורי. איך מלחמה משפיעה על אמנות הרחוב? לפניכם זווית מסקרנת על אמנות בצד המלחמה.
מאז ומתמיד לאמנות הרחוב היה תפקיד משמעותי בביטוי רגשות, דעות פוליטיות, ביקורת חברתית ולעיתים גם תקווה ושינוי. היא החלה את דרכה כתנועה מחתרתית והיו מי שראו בה כוונדליזם טהור וקריאת תיגר על הממסד, אך למעשה, היא הרבה מעבר – אמנות רחוב היא צוהר לנפשו של האדם ומהווה כלי עוצמתי להעברת מסרים, שיקוף המציאות וחיבור בין קהילות. ככזו, יש לה חשיבות גדולה בשגרה, ועל אחת כמה וכמה, בעת מלחמה.
כיצד השתנה הנוף האורבני התרבותי מאז ה-7.10?
ה-7.10 ייזכר לדיראון עולם. ללא ספק מדובר באירוע הקשה, העצוב, האכזר והמטלטל ביותר שעברנו, בין אם כעם, כאומה, או באופן אישי – כל אחד והסיפור שלו לגבי איפה ואיך תפסה אותו ואת היקרים לו, המלחמה. אבל דבר אחד בטוח – הציבור, שגם ככה היה מעורר ומעורער באותה העת (עברנו כל-כך הרבה מאז, שאפשר לשכוח – אבל היו אלו ימי המחאות לגבי הרפורמה המשפטית) התגייס מיד. למילואים, למחאה, להתנדבות. מי בגופו, מי ברוחו – איש איש בדרכו.
נחשול הרגשות האדיר שהציף את כולנו לא פסח על סצנת אמנות הרחוב וקירות המרחב הציבורי שימשו ככלי להתמודדות עם המציאות הקשה והפכנו לקנבס צבעוני שמבטא זיכרון, אבל, מחאה, תקווה וכל מה שביניהם – תגובות ישירות לאירועים ובשורות האיוב האיומות שלא פסקו להגיע ומסרים פוליטיים נוקבים לצד קריאות לשלום ויצירות המהוות אסקפיזם מהמציאות הקשה.
מעניין לדעת כי אופן הביטוי העוצמתי הזה לא שמור רק לישראל – בעקבות המלחמה השתנה אמנות הרחוב ברחבי העולם כולו ובערים רבות, בהן ניו יורק, ברלין ופריז, הופיעו ציורי קיר המתייחסים ל-7.10, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן כללי. בין יצירות אלו היו מי שהביעו תמיכה בישראל ומי שניצלו את ההזדמנות להפצת שנאה.
חומות של תקווה: גרפיטי כחול לבן
השינוי בסצנת אמנות הרחוב מאז פרוץ המלחמה, ניכר. בערים והמקומות שחוו הרס, חורבן וטרגדיות אישיות, הפכו הקירות למצבות, מודעות אבל ושכול – עדות היסטורית מצמררת לאסון שהתרחש. בערים שכנות, בהן ערים מרכזיות כמו תל אביב, חיפה וירושלים, הופיעו אינספור ציורי קיר הנעים בין תקווה לזעם, אחדות ומחאה ובעיקר – התמודדות עם הטראומה הקולקטיבית.
המוטיבים החוזרים – ציורי גרפיטי של החטופים, שיערם האדמוני של בני משפחת ביבס האהובים – שירי, כפיר ואריאל – שעוד לא שבו אל חיקנו, ציורי הנצחה לגיבורים (בין הבולטים – בן שמעוני, עווד דראושה, ענר שפירא ועמית מן, הי"ד (רחוב העמל 16, תל אביב)) ושלושת המילים שהפכו סמל המאבק, המחאה והתקווה – "Bring Them Home".
לצד אלו, הופיעו ציורי קיר כפי שאנו מכירים אותם מהימים שלפני המלחמה – עבודות חתרניות עם ביקורת נוקבת ולעיתים זיק של הומור לצד העצב הגדול – הגרפיטי המפורסם של איש חמאס ואיש דאעש חולקים נשיקה רומנטית (רחוב שביל המרץ 3, תל אביב), ביידן המחופש לקפטן אמריקה והפרייז האייקוני "DON'T" (רחוב פטיש 1, תל אביב), גרפיטי המוקדש למי שבעל כורחה הפכה לגיבורה – רחל מאופקים ועוד ועוד.
אמנות בצל המלחמה: סיור גרפיטי בפלורנטין
פלורנטין היא אחת השכונות הכי צבעוניות בתל אביב. מיקומה על קו התפר בין תל אביב ליפו, ההיסטוריה המקומית ומבוך הסמטאות, מקנות לה קסם ייחודי שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר ברחבי העיר הסואנת וזה לא מפתיע שהיא מהווה את מעוזם של אמני הרחוב, הרואים בה כמוזיאון פתוח וחוזרים אליה שוב ושוב.
עם פרוץ המלחמה, אותם אמנים אשר פוקדים את פלורנטין מזה כמה עשורים, שבו אליה כשהם מצוידים במכלי צבע, משקפי מגן ולב שבור, והחלו במלאכת התיקון – תיקון עולם, איחוי לבבות, תקווה לימים אחרים. לפעמים בגפם, לעיתים בשיתוף פעולה עם אמני גרפיטי אחרים, לפעמים עם אמנים בינלאומיים ואפילו עם מי שחוו את תוצאות המלחמה על בשרם.
לצד הציורים החדשים שנוספו (ועוד מוסיפים להיאסף, ככל הנראה זמן רב, עד שכולם כולם ישובו הביתה, וכנראה גם לאחר מכן) החלו לפקוד את השכונה סקרנים, שוחרי אמנות וכתבי חדשות אשר רוצים לראות מקרוב את מי שמיד עם יצירתן, הפכו לתמונות בספר ההיסטוריה של ישראל. ויש רבות מהן, עשרות ואף יותר.
מודעות אבל מצוירות על קיר, שירת רחוב עצובה ועוד ועוד – רבות מכדי שהלב יוכל להכיל ואם רוצים להכיר כמה שיותר מהן, לספוג את האווירה ולבסוף גם להתנסות בעצמכם בביטוי עוצמתי באמצעות גרפיטי, סיור גרפיטי מודרך ברחבי השכונה יאפשר לכם לחוות את כל אלה והרבה יותר.
לתיאום סיור גרפיטי בשכונת פלורנטין, לחצו כאן >>>
במהלך סיור גרפיטי בשכונה תתלוו למדריך מקומי, אמן גרפיטי בעצמו, תטיילו ברחובות הראשיים כמו פלורנטין ואליפלט, תיכנסו לסמטאות נסתרות שרק שומרי סוד מכירים ותכירו את היצירות מקרוב. תעברו לצד סיורי קיר אייקוניים כמו דונט פאניק המפורסם (רחוב אליפלט 26, תל אביב), ושבו אמהות לגבולן והגרפיטי של רחל מאופקים, תלמדו על האמנים שמאחורי היצירות והאמירות הנוקבות שמסתתרות מתחת לשכבות הצבע וכאמור, תתנסו בעצמכם באמנות החתרנית.
לסיכומו של דבר, בעוד שההיסטוריה עודנה נכתבת, הציורים על הקירות נותרים כתזכורת לתקופות האפלות ולרוח האנושית שממשיכה ליצור גם ברגעים הקשים ביותר, שהרי אמנות הרחוב בתקופות מלחמה איננה רק כלי עוצמתי לביטוי אישי – היא עדות היסטורית לטרגדיה הנוראית שפקדה אותנו, המאבק העיקש שלנו להשתקם והתחושה הקולקטיבית שזה לא יקרה כל עוד הלב שלנו שבוי במקום אחר, אפל יותר ממה שאי פעם העלנו בדעתנו.
